Hai wa

I will continue to be my full and glorious self – even if there isn’t the slightest ray of hope.

So here I sit. The beginning of the end? The middle of the end? Oy vey? The end?

The corridor is dim. An array of dull eyed forms waiting to be x-rayed are staring at the ceiling…at the walls…. God forbid…eyes should meet. A Druze Mona Lisa with her elegant white scarf draped around her gentle face is lost in thought. An old Moroccan man is growling insistently to his overwhelmed wife that he refuses to allow the doctors to treat him. He’s not an idiot and they better stop treating him like one. . She fingers her wedding band silently and stares into space. A young Arab man rattles his leg restlessly in anger? In fear? In frustration? And older Israeli woman with sunken dark eyes does not return my glance. Footsteps clicking. Harsh energeric clicks. Ponderous clacks. I never considered that one can read people’s footsteps. But then again, there is still so much I have never considered. Or maybe considered and just lost floating in my cranial universe.

מה מצאנו במכתש - במצפה רמון

הסרט, במרכז המבקרים במיצפה רמון, פותח ב: "אם ניצפה בכדור בארץ ניראה את ארצנו. בדרומה עין לזמן, הצופה פנימה ל4.5 ביליון שנים של התרחשויות. ואנחנו אפילו לא הרף. באנו להתבונן פנימה ולנוח. רחוק מהירוק והצפון קרוב לחרות.
הגענו "להנגר אדמה" למקדש "לחיים אחרים" אחרי הזמן, אחרי הבכורה ואחרי שוטי הנבואה.שומע גשם ומחכה לשיטפון למוסיקה של אמת של אמא אדמה. לפעמים חלומות מתגשמים ולא רק בשירים. השיטפון בא ומפלים גלשו אל המכתש וכל הגבים והגאיות והנחלים מלאו מים. עם אור אחרון נצצו קורי עכביש של כסף על כל המכתש.

לפני המימונה ואחרי הסדר

בשעה הזאת נהגנו לערוך את שולחן המימונה, להניח חיטים שנקצרו, לקשט השולחן, לקחת שבעה תרמילי פול לשקעם בקמח. לוקחים כוס מים ושמים תכשיט זהב בתוכה, הכוס יקרא "כס דל מימונה" איתם יכנו לחם ראשון. על השולחן מונח קרפיון מקושט סמל לברכה ופריון.על השולחן כוס חלב והמטעמים המתוקים. כל בית אב והעדה 'מנהג הבית' שלו. האחד מכין מופלטה, השני זבאן ויש הנוהגים לאכול ברקוקש גרגרי קוסקוס גדולים מבושלים החלב ומוגשים עם חמאה.והדלת פתוחה זאת הפסקתי לעשות כבר כמה שנים.

hai wah

I will continue to be my full and glorious self – even if there isn't the slightest ray of hope.

So here I sit. The beginning of the end? The middle of the end? Oy vey? The end?

The corridor is dim. An array of dull eyed forms waiting to be x-rayed are staring at the ceiling…at the walls…. God forbid…eyes should meet. A Druze Mona Lisa with her elegant white scarf draped around her gentle face is lost in thought. An old Moroccan man is growling insistently to his overwhelmed wife that he refuses to allow the doctors to treat him. He's not an idiot and they better stop treating him like one. . She fingers her wedding band silently and stares into space. A young Arab man rattles his leg restlessly in anger? In fear? In frustration? And older Israeli woman with sunken dark eyes does not return my glance. Footsteps clicking. Harsh energeric clicks. Ponderous clacks. I never considered that one can read people's footsteps. But then again, there is still so much I have never considered. Or maybe considered and just lost floating in my cranial universe.

הירהורים בשבת הגדול שלפני הסדר, פרשת "צו"

בגמרא מסכת ראש השנה (יא ע"א) אומר רבי אליעזר: "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל". לעומתו סובר רבי יהושע: "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל". הגאולה שכבר היתה היא כמובן גאולת מצרים, המתבטאת בפסח. הגאולה העתידית היא ציפיית הדורות לעתיד לבוא. שבת זאת, הקודמת לחג הפסח, עמוסה רגשות ותקוות ביחס לגאולה; פסח עצמו יש בו משום הגאולה .השבת מכונה "שבת הגדול" בעיקר בגלל הפסוק ממלאכי: "הנה אני שלח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". כאן אנו שבים לפתח דברינו. מלאכי, אחרון הנביאים המופיע בתנ"ך, מתנבא על אחרית הימים וקושר אותה באליהו הנביא, המשמש דמות עיקרית בליל הסדר. ".

בנהות או בעקבות קדיש של בן !

"בנהות" המילה כמו אבהות ואימהות פגשתי השבוע במוזיאון ישראל. בעבודתה של עדנה אוחנה, בזכרון קפוא של אב חייט אצל מכונת התפירה.
זכרון לכוד בשעוה לבנה, החשוף לחום בזמן המישתנה.
ועוד סיפור של בנהות מהשבוע, מצאתי עצמי בנחום אבלים" של אבא שלמה כהן המכונה זריואל במחוזות דובדוב, מתאורית במרוקו לאורן האלזיר ומשם דרך מרסי לישראל. הגיע למעברה בזרנוגה ע"י רחובות ומשם לירושלים.

הזמנה לחדר "בבית קסוס" 21.3.06

בני בנה "בית קסוס" ברשת, משכן לחלומות ולרעיונות חברים ל"דמיון העליז" אח וירטואלי למחברת יומי. ביקש שאכתוב תעודת זהות לחדר ואגלה ברבים סודות ואוצרות. אברר ואציג מי אני בעצם?! דוד ומשה בן לסולטנה ושלמה קסוס. הבית הנמצא בכל מקום ובשום מקום. בית נאה למשפחה פזורה מגורן ומעלות בגליל, רמת גן ודנבר קולורדו שם באמריקה הרחוקה. כך נח

Chapter 1

This is chapter 1

My Book

This is my book

11.3.06

"סע לאן שתיסע אלהבי
אחריד ארדף
כמו כוכב נודד בבטנך
סע לאן שתיסע אלהבי
אני בך ואתה בי "
בנימין שבילי
נוסעים בעקבות הזכרונות שלנו או של אחרים, נוסעים בעקבות שיר סיפור ותמונה