מגזין e ירוק טבע וסביבה  ד''ר ענת מדמוני

הוא ניטע בבתי קברות באזור הים התיכון, הרומאים עיטרו בענפיו את גופות המתים, והאתונאים שזרו ממנו זרי אבלים. המשורר אובידיוס מסביר בשירו האפי "מטמורפוזות" את הקשר בין עץ הברוש כסמל לאבל ולנצחיות

ברוש מצוי (Cupressus sempervirens) הוא עץ ירוק-עד שצורתו חרוטית-גלילית. זהו אחד ממיני העצים הים-תיכוניים היפים והמרשימים ביותר. ברושים יכולים להגיע לגובה של 35 מ' וידועים עצים שגילם מגיע לכ-500 שנה.
ברושים עתיקים ומרשימים רבים מצויים בכל רחבי הארץ¹, בין השאר בחצר מנזר המצלבה בירושלים, שם ניצב ברוש גדול שהאגדה מספרת עליו כי הוא עץ פלאי שנטע אברהם אבינו, ושממנו נלקח העץ ששימש לצליבת ישו.
על הר הבית גדלים עצי ברוש עתיקים המופיעים בחותמות יהודיות עתיקות כמתנשאים מעל הכותל המערבי, וכמה עצי ברוש מקסימים נטועים בגן הבהאים בחיפה סמוך למקדש ששוכנים בו שרידיו של מירזא עלי מוחמד, הלא הוא הבאב, מפיצה הראשון של הדת הבהאית.

עץ הברוש הוא סמל לאבל ולנצחיות. הוא ניטע בבתי קברות באזור הים-תיכוני וגם בישראל. האתונאים נהגו לשזור ממנו זרים בעת האבל, והרומאים אף עיטרו את הגופות בענפיו. כסמל לצער ולכבוד השתמשו בברוש כעטרה לקישוט פסליו של פלוטו, אל השאול במיתולוגיה הרומית, ואילו על ונוס מסופר שלבשה כתר ברוש כשהתאבלה על אדוניס.

מדוע בעצם קשור הברוש למוות? יש האומרים שמשום שאינו יכול להתחדש כאשר נכרת גזעו באגרסיוויות, ויש הסבורים שבשל צורתו הנדמית לצורת דמעה
.

המשורר אובידיוס מסביר בשירו האפי "מטמורפוזות"² את הקשר בין הברוש לצער ומוות. כאן, בתרגום חופשי.

באי האגאי Chios חי אייל קדוש שקרניו נוצצות מזהב וקולרו משי מעוטר באבן יקרות. האייל היה חסר פחד, וכל אנשי האי פתחו לפניו את בתיהם וליטפוהו. מכולם אהוב היה במיוחד על עלם צעיר בשם Cyparissus. העלם נהג להוליכו באחו, הורידו למעיינות לשתות מים טהורים, היה שוזר סביב קרניו פרחים צבעוניים, ורוכב על גבו בשמחה. באחד מצהרי יום קיץ השמש בהקה, קרני האור דלקו, והאייל שכב על העשב ונשם קרירותם של צל עצים. העלם, שיצא לציד, לא הבחין באייל ובטעות חורר בכידונו את צווארו. היה זה כה אכזרי לחזות בגסיסת האייל, ובצערו ביקש את נפשו למות. אפולון (אפולו, אל השמש והמוזיקה), שאהבו עד מאוד, ניסה לנחמו, אך ללא הועיל. קופרסוס גנח והתחנן לאפולון כי יאפשר לו להתאבל על האייל לנצח. לבסוף, נעתר אפולון, ותוך התייפחויות אין סופיות, נזלו ממנו חייו: אבריו הפכו ירוקים, שערו התקרזל מעל מצחו הלבן, ונוקשות פשטה באבריו והגיעה לשמים.
אפולון נאנח ואמר כי רק כך יוכל העלם להתאבל לנצח. וזהו סיפורו של העלם שהפך לברוש (בלטינית, ברוש, קופרסוס Cupressus) ומראו כדמעה גדולה, משמש עד היום את האנשים כביטוי לדמעות וצער.