כמה דרכים 'לראות' את השביל – יהודית לוי
אפשר לראות אותו במהות שלו, כמסלול הליכה שחוצה את הארץ לאורכה מדן שבצפון ועד אילת בדרום ומתפתל לאור940 ק"מ. כבר לפי זה ברור שיש בו הגיון אחר מסתם הגיון של אורך ורוחב שהרי השביל הוא ארוך יותר מן הארץ עצמה, אבל זה כנראה אחד מסודות קסמו, מה שנקרא 'הגיון של שביל'.
אפשר לראות אותו כאוסף של קטעים קטעים כמו שמציגים אותו בספרים, 44 קטעים. אפשר לחשוב שמישהו לקחת את ה-940 ק"מ האלה ופשוט חילק אותם ל-44 מקטעים. אבל המספרים כדרכם הם לא כאלה תמימים כמו שהם נראים. רק ההולכים בקטעים האלה, שבספרים קוראים להם פשוט "טיולים", רק הם יודעים שכל מספר טומן בחובו הפתעות למשל טיול מס. 39 שהוא מסלול בן שלושה ימים רצופים. וזאת מבלי להזכיר את המגוון הזה של קל, בינוני בינוני-קשה וקשה למיטיבי לכת.
ואפשר לראות אותו כסך של הקילומטרים שמצטברים באמתחתנו בכל פעם שאנחנו הולכים עוד קטע. בהתחלה היו לנו מעט ק"מ שהלכנו והרבה עוד להספיק ולאט לאט היחס הלך והשתנה. כשהגענו לנקודת האמצע שבה יש שוויון בין שני חלקי משוואת ההליכה, בין מה שכבר הלכנו למה שעוד נותר לנו – זה היה רגע של גאווה ושל סיפוק גדול. ועכשיו נותרו לנו עוד פחות מ-250 ק"מ ואיזו גאווה גדולה זאת לדעת שבמצטבר עשינו 700 ק"מ במו רגלינו.
ואפשר לראות את השביל על רצף הצבעים של עונות השנה ושל אזורי הארץ, מגווני הירוק של היערות והשדותותכול המים של הכנרת ושל הנחלים בואכה הים התיכון, ושלל צבעי הפריחה לפי עונות השנה, ועד למפגש עם הצבעים של הנגב והערבה ובין גווני החום והצהוב פגשנו במרחבים מרהיבים, בלגאן של ערוצים בחום, שחור ולבן, גבעות שזופות וחמוקיים ונופים עוצרי נשימה.
ואפשר לראות את השביל לפי האנשים שאיתם אנחנו צועדים כל פעם. מי בא ומי לא בא. ולמה הוא לא בא.הסקרנות המתעוררות לגבי ההרכב כל פעם מחדש. וגם להיזכר באלה שענייני בריאות השאירו אותם לפעמים מאחור.ולא סתם להישאר. להישאר עם פתק מהרופא. ואלה שנסענו לטיול אחר באמצע השביל (גם אני ביניהם...), ועוד אירועים שהצריכו להעדר. וכשנפגשנו תכף אחרי זה, כמה מרגש היה להיפגש.
אפשר לראות את השביל לפי השמחות שחגגנו. בפרק הזמן הזה הילדים התגייסו וגם השתחררו,  חתונות לילדים ונולדו עוד נכדים, וימי ההולדת שנחגגו פה ושם ואיתן שחגג 60. ולא נשכח את אלה שבאמצע השביל חפצה נפשם להתחיל ללמוד, כמו אורן והגר וחומי ואני ותמי שקבלה סוף סוף את התואר השני .
ואפשר לראות את השביל מהזוית של ימי ההליכה. בהתחלה הלכנו יום אחד, בשנה השנייה היו לנו קצת גיחות של יומיים, ובשלישית – ראינו כי טוב ובדקנו מה קורה כשאנחנו הולכים שלושה ימים ברצף וסיימנו אותה בתחושה נהדרת של 'אנחנו יכולים על זה'  ואת זה אנחנו לוקחים אתנו לעונה הבאה.
ואפשר לראות אותו מהזוית של המקומות שבהם ישנו: בנוה שלום, ובקיבוץ גלאון, ובאכסניית הנוער בערד ובחאן השיירות, השיא היה בלינה באוהלים באיזה פיסטין חשוף לרוחות בלילה קר של ראשית אפריל. הרעיון הזה שלווה בלא מעט הסתייגויות "מה, לא תהיה לנו בערב מקלחת?" הפך בסוף להיות אחת החוויות הכי מרגשות שהיו לנו בהליכה השנה.
ואפשר לראות את השביל גם דרך אלפי התמונות שצולמו לאורך הדרך. בהתחלה זה היה רק המבט של חומי אחר כך הצטרפנו המצלמה שלי ואני, אחרי בא אבי, ולפעמים אנחנו נפגשים בזוית המבט של אורן ושל ערן ושל אחי.. פסיפס מרגש של רגעים שהנצחנו לאורך המסלול.
ואפשר לראות את השביל דרך כל קטעי הפייטנות שהיו לנו פה, קטעים שנכתבו לכבוד, שירים וספורים שנשזרו בעלילות השביל, הכשרונות שנתגלו פה, איתן הוביל פה כמה ביצועים מרגשים,  הרכבים שנוצרו פה: איתן וחומי ויריב, לב וביחד, החבורות המזמרות והופעת הבנות. קטעים שהונצחו לעד ביוטיוב הכל מעיד על כך שאולי ללכת אנחנו יודעים אבל על השירה לא היה מזיק לעבוד עוד קצת .
ואפשר לראות את השביל דרך בתי הקפה שעצרנו בהם בדרך אל ומאת. אלה בתחנת הדלק אלון כביש 6 וארומה בפתחו של הקבוץ בסוף כביש 6, וכל המקומות שבהם עצרנו לארטיק וקפה. מי זוכר את הארוחה בסוף העונה שעברה במסעדת אל באבור (או אל זובור) ביוקנעם?
ואפשר לראות את השביל דרך תרבות המיילים שהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו. מהמיילים שמודיעים על המועד המתקרב, ומייל התנעה ומייל היציאה לדרך, ומייל קשירת הקצוות וכל הרשומונים שתועדו במיילים על ארועי השביל והרפתקאותיו למשל כמו תקרית המכות בכביש 6 או פניקת השביל שאחזה בנו לפני הר כרבולת ונחל עפרן.
אני מוכנה להסתכן ולאמר שעבור כל אחד מאתנו השביל הוא לא רק אותה כברת דרך ואותם קילומטרים שאנחנו הולכים כל פעם לפי ההנחיות שחומי שולח לנו. זו לא רק אותה פיסת ארץ שאנחנו דורכים אותה ברגלינו בסופי שבע ארוכים.
השביל הוא מקור לגאווה מיוחדת מאד, גאווה על עצם המחשבה של "אנחנו עושים את זה", החוויה המיוחדת שלחציית הארץ ברגל לאורכה, משהו שהייתי קוראת לו הרוח. מסוג הדברים שבבוא היום נוכל לספר עליו בגאווה לכל מי שירצה לדעת על זה כמובן.