דוד ומשה, ולמה מרוקו? או איך הגעתי לקצה מערב? מה מושך או דוחף אותי לשם למרוקו. סיפורים שלא שמעתי, שורשים וזכרונות שלא זכרתי, חלקי פאזל של תמונה לא ידועה. לא יודע אם מדובר באני המחפש מקום ופשר לחלומות ומשמעות או צרוף מקרים? את שמי דוד ומשה קבלתי בעקבות חלומות טרם לידתי, אמי כלה צעירה "זרה" בטנזיר מתגעגעת למשפחה ומוצאת מפלט, סעד ותמיכה בבית המשפחה בקזבלקה. ערב לידת הנכד הראשון לבית דהן נרתמו כולם לעזור דודים ודודות. ובראשם דודה מזל הביאה את העוזרת חסיבה היפה שגייסה את הצדיק דוד ומשה לסייע לאמי בלידה הקשה. סיפור לידתי הקשה הוא חלק מהמיתולוגיה המשפחתית לידתי בבית חולים. באותם ימים סימן לקושי, אמי לא הייתה בברית המילה שלי ולא בפדיון ( דרך לתאר אשפוז ממושך אחרי הלידה). לא נולדו אחים או אחיות אחרי, מעמד חריג בסיפור המשפחה. שנים לא הייתי מודע לשמי הכפול, כך בחרתי את שם משפחתי לשמי הפרטי. דוד ומשה משתייך לקבוצה קטנה ונבחרת בין צדיקי מרוקו, שהאמונה והאהבה אליהם חרגה מעבר לגבולות מקומיים. מרכזיות המקום בלטה שבעתיים על רקע המיקום ההררי והקשה לגישה בלב האטלס הגבוה. סיפור חייו של רבי דוד ומשה משחזר תבנית עלילתית בלי עיגון בזמן. מתאר תלמיד חכם מירושלים שיצא למסע כשד"ר לקהילות יהודיות, שם בהרי האטלס בואך וארזאזאת ואגווים. שם מצא את מותו והפך צדיק על פועלו. כל שנה יום מותו הילולה, מפגש מאמינים חולמים ומרפאים, החולים והצדיקים. התחברתי לשמי המלא או קבלתיו עם פרסום ספרו של יורם בילו "חייו ומותו של יעקב ואזנה" ושם בספר מקום הסיפור ומפה של הצדיק שאני

נושא את שמו. צרוף מקרים, באותה שנה מתחילים נוסעים למרוקו. מצאתי עצמי יוצא במסע, להדליק נר על קברו של הצדיק שלי- דוד ומשה, בשליחות החברה הגאוגרפית כמלווה ומורה דרך. בעזרת אוסף החמשות שלי אותו אספתי חקרתי והיצגתי. הם היו כרטיס המסע. מורי ורבי היה ד"ר שלמה אלבז ז"ל. שחיבר את מרוקו לסיפורי, מוסיקה ספרות ותרבות ופילוסופיה. מקולות מרקש לאליאס קנטי ועד שיר של ארז ביטון. כך חזרתי למרוקו, לסמטאות המלח לסיפורים, לצבעים ולאנשים לסיפור שלי. "הופעת הצדיק בחלום מדגימה מיקומו של הצורך במתווך בין רמה האישית הביוגרפית לבין הרמה הקבוצתית. מקום זה, הוא נקודת ההטבעה שבה הסמל הציבורי והחוויה האישית מתמזגים. למרחב זה קרא וינקוט מרחב הבניים עם פוטנצאיל המגשר בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית." את ההסבר המלומד מצאתי בספרו של יורם בילו שושביני הקדושים החלומות, מרפאות וצדיקים בספר העירוני הישראל. שם למדתי כיצד עשה הצדיק שלי דוד ומשה עליה לשיכון כנען בצפת בעזרת חלומו של אברהם בן חיים....

ורשמי מסע  בזו העיר האדומה  של משה סקאל

רגע לפני החלום של עיר אחת - הר אחד - ומדבר אחד.....

העיר- קסמה של מרקש ידוע בעולם כולו, והוא פועל על תיירים תאבי אקזוטיקה, אנשי רוח, אנשי עט ומכחול, מחפשי השראה תוך חדירה לדפוסי חיים אחרים.

 

המפורסם ביותר ביניהם היה וינסטון צ'רצ'יל (בהיותו עיתונאי וצייר חובב, התאהב במרקש ונהג לפקוד אותה בימי החורף הזוהרים הקרירים, לשוטט בה, ליהנות מאווירה הנעים ולצייר), הוא אף כינה אותה "אהובתי" (קנטי,א'. 2000).

, מרקש היא הבירה ההיסטורית והתרבותית של מרוקו. בכל ערב עם שקיעה, מתאספים כמה מאות רוכלים, מספרי סיפורים, מרפאים, מכשפים, להטוטנים, רקדנים ועוד, אפופים עשן סמיך מעשרות דוכני המזון בכיכר המרכזית של העיר העתיקה.

בשנת 1939 ביקר הסופר ג'ורג' אורוול במרקש וכתב: "כשאתה מתהלך בעיר זו – מאתיים אלף תושבים, שמהם לפחות עשרים אלף אין להם משלהם אלא הסחבות שלעורם – כשאתה רואה איך האנשים חיים, ועוד יותר באיזו קלות הם מתים, קשה תמיד להאמין שאתה מתהלך בין יצורי אנוש. כל האימפריות הקולוניאליות באמת מיוסדות על עובדה זו. האנשים יש להם פנים חומים – ומלבד זאת, הם מרובים כל-כך! האומנם הם בשר כבשרך? אפילו יש להם שמות? או שמא הם רק כמין חומר חום, שאין להבחין בו הבדלים, שיש בו עצמיות כשל דבורים או חרקי אלמוגים? הם עולים מן האדמה, הם מזיעים ונמקים ברעב שנים מספר, ואחר חוזרים ושוקעים אל תלי העפר האלמוניים של חצר הקברות ואין שם לב כי אינם. ואף הקברים עצמם חוזרים במהרה ומתעלמים לתוך הקרקע". (מתוך "מדוע אני כותב" תרגם אפרים ברוידא, תל אביב 1984).

היום, כבעבר, מרקש היא המרכז המסחרי והמנהלי של דרום מרוקו, ולכן היא מכונה גם בשם "פנינת הדרום".